אקלים.

המאזן

כדור הארץ מתחמם מדבר אחד, אור השמש, ומתקרר מדבר אחד, הזוהר של עצמו. כל גוף חם פולט אור תת־אדום שאינו נראה לעין, והקרקע והאוקיינוסים קורנים אותו בחזרה אל החלל יומם ולילה. כשהאנרגיה שיוצאת שווה לאנרגיה שנכנסת, הטמפרטורה נשארת יציבה. כשהמאזן נוטה לצד כלשהו, כוכב הלכת מתחמם או מתקרר עד ששני הזרמים משתווים שוב.

המלכודת

רוב האוויר, חנקן וחמצן, שקוף גם לאור השמש וגם לקרינה תת־אדומה, ואין לו שום תפקיד כאן. אבל כמה גזים, אדי מים, פחמן דו־חמצני ומתאן, שקופים לאור השמש ולא לקרינה תת־אדומה. הם נותנים לאנרגיה של השמש לרדת עד הקרקע, ואז לוכדים חלק מהקרינה התת־אדומה שעולה בחזרה ופולטים אותה מחדש לכל הכיוונים, גם למטה. חלק מהחום שהיה יוצא מוחזר. הקרקע צריכה להתחמם עד שהיא זוהרת חזק מספיק כדי לדחוף את אותה כמות כוללת החוצה דרך הדלת הסגורה בחלקה.

זהו אפקט החממה, ובלעדיו כדור הארץ היה כדור קפוא, קר בכשלושים מעלות ממה שהוא היום. קבעו בסצנה את הגז על אפס וצפו בקרקע מתקררת.

האור מהשמש הלוהטת הוא ברובו אור נראה באורכי גל קצרים; הקרקע, הקרה ממנה בהרבה, זוהרת באורכי גל ארוכים פי עשרים בערך. ההבדל הזה הוא מה שגורם לתעלול לעבוד: הגזים מתעלמים מהגלים הקצרים ולוכדים את הארוכים. מסיבה זו הסצנה מציירת את שני סוגי הגלים באורכים שונים. כשמולקולה לוכדת חבילה אדומה, היא מהבהבת ומשחררת את האנרגיה שוב בכיוון אקראי, כך שחלק ממנה ממשיך למעלה אל החלל, חלק הולך הצידה וחלק חוזר למטה אל הקרקע.

נסו: בחרו טרום־תעשייתי, אחר כך היום ואז כפול, וצפו במולקולות מהבהבות ובכמה חבילות אדומות פונות בחזרה.

חזרה לניסוי ↑

כמות זעירה שמשנה הרבה

פחמן דו־חמצני הוא גז קורט: בערך 420 חלקים מכל מיליון, פחות מחלק עשרים של אחוז מהאוויר. ההשפעה שלו גדולה בהרבה מהכמות שלו, כי הוא עושה עבודה שאף רכיב אחר באוויר לא עושה. להוסיף ממנו עוד קצת זה כמו להוסיף עוד שמיכה למיטה: השמיכה דקה, אבל שום דבר אחר לא החזיק את החום בפנים.

מאתיים שנה של שריפת פחם, נפט וגז העלו את הכמות מכ־280 חלקים למיליון ליותר מ־420, מהר יותר מאשר בכל תקופה בתיעוד הגאולוגי שאנחנו יודעים לקרוא. התוספת מספיקה כדי לעכב עוד חלק קטן מהחום היוצא, והחלק הקטן הזה חימם את כוכב הלכת ביותר ממעלה אחת.

משובים

ההתחממות מפעילה שינויים שמחממים עוד יותר. אוויר חם יותר מחזיק יותר אדי מים, שהם בעצמם גז חממה. קרח שנמס חושף ים ואדמה כהים שסופגים את אור השמש במקום להחזיר אותו. אדמה קפואה שמפשירה משחררת מתאן. העננים פועלים לשני הכיוונים, מצלים ביום ומכסים כמו שמיכה בלילה, והם אי־הוודאות הגדולה ביותר בשאלה עד כמה תגיע ההתחממות.

מה המודל הזה משאיר בחוץ

הסצנה מראה את המלכודת ותו לא. אין בה אוקיינוסים, שאוגרים חום במשך מאות שנים; אין עננים; אין קרח שמחזיר את אור השמש לחלל, אף שכוכב לכת קר מצויר לבן; אין עונות; ואין השהיה בזמן, אף שהמערכת האמיתית צריכה עשרות שנים כדי להתייצב. מה שהיא כן מראה נכון הוא העיקר: אור שמש נכנס, קרינה תת־אדומה יוצאת, ושכבה דקה של גז קובעת כמה מהקרינה התת־אדומה מצליחה לצאת.