אדוות שעוברות זו דרך זו
זרקו שתי אבנים לבריכה, במרחק קצר זו מזו. שתי קבוצות של טבעות מתפשטות, נתקלות זו בזו וממשיכות הלאה, וכל אחת יוצאת מהמפגש כאילו השנייה מעולם לא הייתה שם. גלים לא מתנגשים כמו כדורים. במקום שבו הם חופפים, המים פשוט עושים את שני הדברים בבת אחת.
הכלל הזה נקרא עקרון הסופרפוזיציה: גובה המים בכל נקודה הוא סכום הגבהים שכל גל היה נותן לה לבדו. שיא ועוד שיא יוצרים שיא גבוה פי שניים. שיא ועוד שפל באותו גודל לא יוצרים כלום.
מצטרפים ומבטלים
בסצנה, שני חרוזים על זרוע רוטטת אחת מקישים על המים באותם רגעים בדיוק, ולכן הם שולחים טבעות זהות. הסתכלו לאורך הקו שיוצא ישר קדימה מהנקודה שביניהם. כל נקודה עליו נמצאת באותו מרחק משני החרוזים, ולכן השיאים משניהם תמיד מגיעים יחד ונערמים זה על זה. המים שם מתרוממים ושוקעים פי שניים ממה שכל אחד מהגלים לבדו היה גורם להם. זו התאבכות בונה.
עכשיו מצאו נקודה שקרובה לחרוז אחד בחצי אורך גל יותר מאשר לשני. שיא מהחרוז הקרוב מגיע בדיוק כשמגיע שפל מהחרוז הרחוק, בכל פעם. הם מבטלים זה את זה, והמים בנקודה הזאת כמעט לא זזים. זו התאבכות הורסת.
קווים שקטים
הנקודות שבהן שני המרחקים שונים בחצי אורך גל אינן מפוזרות באקראי. הן מסודרות לאורך עקומה חלקה שנפרשת כמניפה מהנקודה שבין המקורות. כך גם הנקודות שבהן ההפרש הוא אורך גל וחצי, שניים וחצי וכן הלאה. כל אחת מהעקומות האלה היא קו צמתים: קו של מים שקטים, שלאורכו שני הגלים תמיד מבטלים זה את זה. ביניהם יש פסים שבהם הגלים תמיד מצטרפים זה לזה.
נסו: הורידו את מרחק בין המקורות ל־3 cm וספרו את הקווים השקטים. אחר כך הזיזו אותו ל־13 cm וספרו שוב. בחרו פועל תחת הצגת הקווים השקטים כדי לראות אותם צבועים.
מספר הקווים השקטים תלוי בכמה אורכי גל נכנסים בין שני המקורות. הרחיקו את המקורות זה מזה, ונעשים אפשריים יותר הפרשים כאלה של חצאי אורכי גל, ולכן מופיעים יותר קווים, צפופים יותר. העלו את התדירות והגלים מתקצרים, וזה משפיע באותו אופן. הורידו אותה, או קרבו את המקורות זה לזה, והתבנית נפתחת לפסים רחבים ספורים בלבד.
איפה עוד זה קורה
כל שני גלים שנשארים מתואמים זה עם זה יכולים להתאבך. אוזניות מבטלות רעשים משמיעות צליל שהוא תמונת ראי של הרעש שבחוץ, כך ששניהם מבטלים זה את זה באוזן שלכם. שני רמקולים שמשמיעים אותו צליל יוצרים נקודות רועשות ונקודות שקטות כשהולכים לרוחב החדר. בתחילת המאה ה־19 העביר תומאס יאנג אור דרך שני סדקים צרים וראה פסים בהירים וכהים על מסך, אותה תבנית כמו זו שבמכל. מכיוון שרק גלים יכולים לעשות את זה, זו הייתה ראיה חזקה לכך שהאור הוא גל.
הביטול לא משמיד אנרגיה. את הקווים השקטים מאזנים פסים שבהם הגלים מצטרפים והמים מתנודדים לגובה כפול, ונושאים פי ארבעה מהאנרגיה של גל אחד לבדו. האנרגיה מתחלקת אחרת על פני המשטח, אבל לא הולכת לאיבוד.
מה המודל משאיר בחוץ
שני החרוזים מתואמים בדיוק מושלם ומקישים בדיוק באותו קצב. במקורות אמיתיים התזמון נסחף מעט, ולכן התבנית נודדת, ומקורות שאין ביניהם שום תיאום, כמו שתי נורות רגילות, לא יוצרים תבנית יציבה. שולי האמבט בולעים כל גל, ולכן אין החזרות שיוסיפו קבוצה שלישית ורביעית של אדוות. הגלים מואטים וגבוהים בהרבה מגלים אמיתיים.