ארבעה מרכיבים
אין שני עשים, שתי חיפושיות או שני בני אדם זהים לגמרי. השונות הזאת היא המרכיב הראשון. השני הוא תורשה: צאצאים נוטים לדמות להוריהם, כי הם נושאים עותקים של הגנים של ההורים. השלישי הוא ברירה: יש וריאציות שמגדילות את הסיכוי של הפרט לשרוד ולהתרבות יותר מאחרות. הרביעי הוא זמן. צרפו את ארבעתם, ובדור הבא יהיו קצת יותר פרטים עם מה שעזר, ובדור שאחריו שוב קצת יותר. אף אחד לא בוחר. הסביבה עושה את המיון, פשוט לפי מי שהיא מניחה לו לחיות.
צ’ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס הגיעו לרעיון הזה כל אחד בנפרד, והוא הוכרז ב־1858; ספרו של דרווין מוצא המינים יצא שנה אחר כך.
העש המפולפל
העש המפולפל נח ביום על גזעי עצים, ושם הכנפיים הבהירות והמנומרות שלו נבלעות בקליפה המכוסה חזזיות. ב־1848 תועד עש שחור ליד מנצ’סטר. כשעשן הפחם המית את החזזיות וציפה את העצים בפיח, הצורה השחורה התפשטה, ועד 1895 כ־98 אחוזים מהעשים סביב מנצ’סטר היו שחורים. ב־1896 הציע חוקר הטבע ג’ ו’ טט הסבר: ציפורים חטפו כל עש שבלט לעין.
ברנרד קטלוול בדק את הרעיון בשנות החמישים של המאה ה־20, כששחרר עשים מסומנים ביערות מזוהמים וביערות נקיים, והניסוי הגדול והקפדני יותר שערך מייקל מג’רוס ליד קיימברידג’ בין 2001 ל־2007 אישר שציפורים אוכלות עשים בולטים לעין לעיתים קרובות יותר. אחרי חוקי האוויר הנקי של שנות החמישים, החזזיות חזרו והצורה השחורה נעשתה שוב נדירה. ב־2016 איתרו גנטיקאים את מקור הצבע השחור: שינוי יחיד בגן אחד, שהופיע לראשונה בסביבות 1819.
לראות את זה קורה
הסצנה מריצה את אותו תהליך על פיסת קליפה. בכל דור הציפורים לוקחות עשים, ולעיתים קרובות יותר ככל שהם בולטים יותר. השורדים מולידים את הדור הבא, עם שינויים אקראיים קטנים בגוון.
נסו: לחצו על קליפה מפויחת, ואז הזיזו את דור מ־0 עד 50. בחרו ממוינים לפי גוון תחת מיון לפי גוון כדי להשוות לקווי המתאר הכחולים של דור 0. אחר כך הורידו את טריפה בידי ציפורים ל־0%.
בלי טריפה הצבעים רק נסחפים באקראי. בטריפה עזה הם משתנים מהר יותר, כל עוד יש כבר עשים שקרובים מספיק לגוון הקליפה כדי לשרוד. הברירה לא יכולה ליצור וריאציה שאינה קיימת; היא רק ממיינת את מה שכל דור מספק.
מהר יותר ממה שחושבים
בתנאים טובים חיידקים יכולים להתחלק כל חצי שעה, ולכן בתוך כמה ימים עוברים מאות דורות. בתוך שנים ספורות מאז שהפניצילין נכנס לשימוש נרחב בשנות הארבעים, חיידקי סטפילוקוקוס עמידים נעשו נפוצים בבתי חולים. התרופה הייתה הטורף: היא הרגה את החיידקים הרגישים והשאירה את המעטים העמידים להתרבות. נטילת אנטיביוטיקה רק כשיש בה צורך מאטה את הברירה הזאת.
מה ברירה איננה
ברירה איננה מאמץ או כוונה. עש לא יכול להחליט להיות כהה יותר, וחיידק לא לומד לעמוד בפני תרופה. וריאציות חדשות נוצרות במקרה, בעיקר משגיאות בשכפול ה־DNA; הברירה רק משנה את מידת השכיחות שלהן. “הכשיר ביותר” פירושו המותאם ביותר לסביבה הנוכחית, ולכן העש הבהיר ניצח שוב כשהעצים נעשו נקיים.
מה המודל הזה משאיר בחוץ
לעשים אמיתיים יש שני הורים, והכהות של העש המפולפל נקבעת בעיקר בידי גן אחד שיש לו כמה צורות, ולא בסולם רציף. אוכלוסיות אמיתיות משנות את גודלן, נודדות בין יערות ומתמודדות עם סכנות רבות מלבד ציפורים. שיעורי הטריפה במודל נבחרו כדי שהשינוי ייראה בתוך כמה עשרות דורות; הם אינם ערכים מדודים.