שכבת האוזון.

שלב 1 מתוך 7

מגן דק

רוב החמצן באוויר הוא שני אטומים מחוברים, $\mathrm{O_2}$⁠. גבוה מעל מזג האוויר, בסטרטוספירה, חלק קטן ממנו בא בשלשות: אוזון, $\mathrm{O_3}$⁠. גם במקום הצפוף ביותר שלו, כ־20–25 km מעל הקרקע, רק כמה מולקולות מכל מיליון הן אוזון. את כמות האוזון שמעל כל מקום מודדים ביחידות דובסון.

בסצנה הקליפה הזוהרת סביב כדור הארץ היא שכבת האוזון: גבוהה ובהירה יותר במקום שיש מעליו יותר אוזון. הקו הכתום מקיף את המקום שבו יש פחות מ־$220$⁠ יחידות. עכשיו לפני ה־CFC, בדצמבר.

שלב 2 מתוך 7

מה האוזון עוצר

אור השמש נושא קרינה אולטרה־סגולה, באורכי גל קצרים מהסגול שהעין רואה. הקצרה ביותר, UV-C, יכולה לפרק את המולקולות של תאים חיים. האוזון בולע את כולה ואת רוב ה־UV-B, האור שגורם לכוויות שמש ולסרטן העור. ה־UV-A, הארוכה יותר, עוברת כמעט בלי הפרעה. מכיוון שהמגן דק כל כך, גם מעט אוזון משנה: כל אחוז של אוזון שחסר מכניס בערך 1.2% יותר קרינה שגורמת לכוויות.

שלב 3 מתוך 7

אביב קוטבי

בלילה הקוטבי טבעת של רוחות מערביות חזקות, המערבולת הקוטבית, סוגרת את האוויר מעל אנטארקטיקה, והוא מתקרר מתחת ל־−78 °C. בסטרטוספירה נוצרים עננים דקים של קרח, עננים סטרטוספיריים קוטביים. על פני החלקיקים שלהם הכלור, שהגיע לשם מה־CFC, משתחרר מהצורות הבלתי מזיקות שלו לגז $\mathrm{Cl_2}$⁠.

שלב 4 מתוך 7

כמה כלור צריך

לפני ה־CFC הכלור בסטרטוספירה, בעיקר מגזים שהים וצמחים בוערים פולטים, היה כ־0.6 ppb, חלקים למיליארד. גזים מעשה ידי אדם העלו אותו לכ־2.5 ppb עד 1980, ולשיא של כ־3.7 ppb בסוף שנות ה־90. החודש נעול על אוקטובר, באביב האנטארקטי.

שלב 5 מתוך 7

זרז

בחרו מולקולות תחת התקרבות למולקולות. ליד הגלובוס נפתחת חבילת אוויר מעל אנטארקטיקה, ואפשר לראות בה את הכלור פועל, צעד אחר צעד.

שלב 6 מתוך 7

התיקון

ב־1987 הסכים העולם על פרוטוקול מונטריאול, שהפסיק בהדרגה את ייצור ה־CFC. זו הייתה האמנה הראשונה של האו“ם שכל מדינות העולם אשררו. ה־CFC נשארים באוויר עשרות שנים, ולכן הכלור יורד לאט, והחור צפוי לחזור לגודלו של 1980 בסביבות שנות ה־60 של המאה הזו. עכשיו השיא, סוף שנות ה־90.

שלב 7 מתוך 7

חור בגודל של יבשת

החור נמדד בשטח: כמה מקום מעל הקוטב הדרומי מכוסה בעמוד אוזון של פחות מ־$220$⁠ יחידות דובסון.