מינים בסכנת הכחדה.

מאוים, בסכנת הכחדה, נכחד

מין נכחד כשהפרט האחרון שלו מת. הרבה לפני כן הוא יכול להיות מאוים: צפוי להיעלם אם שום דבר לא ישתנה. האיגוד הבין־לאומי לשימור הטבע (IUCN) מנהל את הרשימה האדומה, שממיינת את המינים שנבדקו לפי הסיכוי שייעלמו: ללא חשש, קרוב לסיכון, אחר כך שלוש דרגות האיום, פגיע, בסכנת הכחדה ובסכנת הכחדה חמורה, ולבסוף נכחד בטבע ונכחד. יותר מ־40,000 מינים נמצאים בדרגות האיום, יותר מרבע מכל המינים שנבדקו.

מינים נכחדו תמיד; תיעוד המאובנים מלא בהם. מה שחריג היום הוא הקצב, והסיבה. האיום הגדול ביותר, בפער ניכר, הוא אובדן המקומות שבהם המינים חיים, כשיערות, ערבות וביצות הופכים לשדות, לערים ולכבישים. אחריו באים ציד ודיג־יתר, מינים פולשים, זיהום, מחלות ואקלים משתנה.

כל שלושת מיני האורנגוטן, הקופי־האדם האדומים הגדולים של בורנאו וסומטרה, נמצאים בסכנת הכחדה חמורה. בבורנאו לבדה נעלמו יותר מ־100,000 אורנגוטנים בין 1999 ל־2015, בעיקר כשיער הגשם בשפלה נכרת, נשרף והוחלף במטעי דקל שמן. קל במיוחד לאבד אורנגוטנים. נקבה ממליטה את הצאצא הראשון שלה בגיל 15 בערך, ואחר כך צאצא אחד כל שבע או שמונה שנים, ההמתנה הארוכה ביותר בין לידות מכל היונקים, ולכן אוכלוסייה יכולה לגדול לכל היותר בכמה אחוזים בשנה.

יער שנחתך לכתמים

בסצנה יש 400 km² של יער גשם, יער השפלה שמתואר בבתי גידול וביומות. כשיער שנותר על 100%, יער שלם, חיים בו 200 אורנגוטנים, בערך אחד לכל 2 km², כמה שפירות היער יכולים להאכיל. בירוא היער עושה שני דברים בבת אחת. נשאר פחות יער, ולכן הוא מאכיל פחות אורנגוטנים. ומה שנשאר נחתך לכתמים נפרדים, ובכל אחד קבוצה קטנה משלו.

נסו: גררו לאט את יער שנותר מטה מ־100%. ב־60% היער קטן יותר אבל עדיין חלק אחד, עם מקום ל־118 אורנגוטנים. מתחת לחצי בערך הוא מתפרק, וב־35%, כשרובו בורא, 66 האורנגוטנים שהוא יכול להאכיל מתחלקים בין ארבעה כתמים שמחזיקים 39, 14, 7 ו־6, ועוד כמה שיירי יער קטנים מכדי להאכיל אפילו שניים.

חזרה לניסוי ↑

פירוק כזה של בית גידול נקרא קיטוע. בשביל קוף־אדם שחי על העצים, המטע שבין הכתמים הוא מדבר. אורנגוטנים יכולים ללכת על הקרקע, אבל צעיר שחוצה מטע הולך לאיבוד בקלות, ועלול להיהרג. כך כל כתם הופך לאי, וכל קבוצה צריכה לשרוד בכוחות עצמה.

למה קבוצות קטנות נכחדות

כשיער שנותר על 35%, גררו את שנים משנה 0 אל 100 שנה אחר כך. בהרצה הטיפוסית שני הכתמים הקטנים ביותר מאבדים את האורנגוטנים שלהם לתמיד, בכתם של 14 נשארים שניים, ו־21 מתוך 23 האורנגוטנים שנותרו נמצאים בכתם הגדול ביותר. היער בכתמים הריקים עדיין עומד. איש לא כרת אותו; לקבוצות פשוט נגמר המזל.

ארבעה דברים הופכים קבוצה קטנה לשברירית, והמודל כולל כל אחד מהם:

1. מקריות. בכל שנה כמה אורנגוטנים מתים וכמה נולדים. בקבוצה של 200 המזל הטוב והרע מתקזזים. בקבוצה של שישה, שלושה מקרי מוות ברצף, או רצף של זכרים בלי נקבות, יכולים לסיים אותה.
2. מציאת בן זוג. כתם שהנקבה האחרונה בו מתה, או הזכר האחרון, לא יכול להוליד עוד צאצאים, בריאים ככל שיהיו השורדים.
3. רביית קרובים. בקבוצה קטנה ומנותקת כולם הופכים מהר לקרובי משפחה של כולם. להורים שהם קרובי משפחה יש יותר צאצאים עם מחלות תורשתיות מזיקות, ופחות מצאצאיהם שורדים. הקבוצה גם מאבדת את מגוון הגנים שמאפשר למין להסתגל, חומר הגלם של ברירה טבעית. המודל מוריד חלק מהלידות בכל קבוצה קטנה מ־50 כדי לייצג את זה.
4. שנים רעות. בערך שנה אחת מכל עשר במודל היא שנת בצורת ושרפות, מהסוג שאל ניניו מביא לבורנאו, שבה מתים יותר אורנגוטנים ונולדים פחות. שנה רעה פוגעת בכל הכתמים בבת אחת, ולכן הקבוצות לא יכולות לפצות זו על זו.

הגורמים האלה מזינים זה את זה. קבוצה שהצטמקה בשנה רעה היא יותר מבוססת קרובים, מגדלת פחות צאצאים ונתונה יותר לחסדי המקרה, ולכן היא מצטמקת עוד. ביולוגים של שימור קוראים לסחרור הזה מערבולת ההכחדה. במודל אפילו הכתם הגדול ביותר מידלדל: חלק מהצעירים שלו יוצאים לחצות את המטע ולא מגיעים, והקבוצה הקטנה יותר שלו מגדלת פחות צאצאים משגידל היער כולו.

סכנת הכחדה היא סיכוי

הסצנה מראה מאה אפשרית אחת. העבירו את מזל לחסר מזל, ואותם 66 אורנגוטנים מידלדלים ל־7; העבירו אותו לבר מזל, ונשארים 44. אי אפשר לדעת מראש מה יקרה, ולכן השאלה המועילה היא לא “האם הם ישרדו?” אלא “מה הסיכוי שישרדו?”

על זה עונים התרשימים. המודל רץ 200 פעמים, ובכל הרצה לידות, מקרי מוות ושנים רעות במקרה משלה. התרשים העליון מצייר את ההרצה שהסצנה מראה מעל הרצועה שבה נמצאות שמונה הרצות מכל עשר. התרשים התחתון סופר את ההרצות שבהן לא נשאר אף אורנגוטן: החלק הזה הוא סכנת ההכחדה. חישוב שלה לאוכלוסייה אמיתית, מתוך המספרים, שיעורי הלידה והתמותה והאיומים, נקרא ניתוח חיוניות אוכלוסייה, וכך אנשי שימור מחליטים אילו אוכלוסיות נמצאות בסכנה הגדולה ביותר.

נסו: הורידו את יער שנותר ל־15%, שיירים בלבד. בשלושת הכתמים שנשארו יש מקום ל־27 אורנגוטנים בלבד, ובערך בהרצה אחת מכל שש לא נשאר אף אחד אחרי 100 שנה. ב־10% זה כמעט הרצה אחת מכל שלוש.

חזרה לניסוי ↑

ב־35% כל האורנגוטנים נעלמים בתוך המאה רק בהרצה אחת או שתיים מתוך 200. זה לא אומר שהם בטוחים. רוב ההרצות מסתיימות עם פחות מ־30 אורנגוטנים, וקבוצה קטנה כזו, מנותקת, עומדת מול אותם סיכויים מחדש במאה שאחריה. כלל אצבע גס משנות השמונים אומר שצריך כ־50 בעלי חיים כדי להימנע מהגרוע שברביית קרובים בטווח הקצר, וכ־500 כדי לשמור על מספיק מגוון גנים להסתגלות בטווח הארוך.

מה עוזר להם להתאושש

התשובה הראשונה היא המובנת מאליה: לשמור על היער, ולגדל עוד ממנו. כל צעד של יער שנותר הוא מקום לעוד אורנגוטנים, ואוכלוסייה גדולה יותר היא ההגנה הטובה ביותר שיש מפני מזל רע. חשוב גם להגן על האורנגוטנים עצמם מציד ומהריגה בחוות.

התשובה השנייה היא לחבר את הכתמים מחדש.

נסו: כשיער שנותר על 35%, העבירו את מסדרונות אקולוגיים לפועל וגררו את שנים עד הסוף. רצועות של יער נטוע מחברות עכשיו את ארבעת הכתמים. בהרצה הטיפוסית נשארים 55 מתוך 66 האורנגוטנים, ובכל ארבעת הכתמים עדיין יש כאלה.

חזרה לניסוי ↑

מסדרון אקולוגי הוא רצועה של בית גידול שבעלי חיים יכולים לעבור בה בין כתמים. הוא עוזר בשלוש דרכים. אורנגוטנים צעירים שמחפשים בית יכולים להגיע לכתם שיש בו מקום בשבילם, במקום למות במטע. אם כתם בכל זאת מאבד את האורנגוטנים שלו, באים חדשים ומתיישבים בו מחדש. והנודדים מביאים גנים חדשים לכל קבוצה, כך שהכתמים מתנהגים כמו אוכלוסייה גדולה אחת ולא כמו ארבע קטנות. במודל, הכתם הקטן ביותר, לבדו, מסיים את המאה ריק בשלוש הרצות מתוך ארבע; כשהוא מחובר לאחרים, זה כמעט לא קורה. אפילו ב־15% המסדרונות מורידים את הסיכוי לאבד את כל האורנגוטנים מבערך אחד לשישה לבערך אחד לעשרים.

מסדרונות אמיתיים באים בצורות רבות. לאורך נהר קינבטנגן בסבה שבבורנאו, ארגוני שימור נוטעים מחדש יער לאורך הגדות כדי לחבר כתמים שהמטעים ניתקו, ואורנגוטנים משתמשים בגשרי חבלים שנמתחו מעל יובלי הנהר. בפארק הלאומי באנף בקנדה, דובים, זאבים, איילים וצבאים משתמשים בגשרים ובמנהרות שנבנו מעל הכביש הטרנס־קנדי ומתחתיו.

התאוששות אכן קורה. מספר הלינקסים האיבריים ירד לפחות מ־100 ב־2002; שמירה על בית הגידול שלהם, רבייה בשבי, שחרור לאזורים חדשים והשבת הטרף שלהם הביאו אותם ליותר מ־2,000, וב־2024 הם עברו מבסכנת הכחדה לפגיע. גורילות ההרים, שזוכות להגנה מפני ציד, גדלו ליותר מ־1,000 וירדו בדרגה אחת ב־2018. ב־1987 נלכדו 27 קונדורי קליפורניה האחרונים והועברו לשבי; היום יש יותר מ־500, ויותר ממחציתם עפים חופשיים. כל אחת מההתאוששויות האלה דרשה עשרות שנים של עבודה, וכל אחת התחילה בהפיכת אוכלוסייה קטנה לגדולה ובטוחה יותר.

מין בסכנת הכחדה אף פעם לא לבד בצרתו. אורנגוטנים מפיצים את זרעי הפירות שהם אוכלים, וכך הם עוזרים ליער שלהם להתחדש, ובעלי החיים שחולקים איתם את היער נמצאים באותם כתמים. איך האוכלוסיות של מקום עולות ויורדות יחד הוא הנושא של מערכות אקולוגיות ודינמיקה של אוכלוסיות, ומי תלוי במי למזונו הוא הנושא של שרשראות מזון.

מה המודל הזה משאיר בחוץ

• חיים אמיתיים. לאורנגוטנים של המודל אין גיל: כל נקבה יכולה להמליט בכל שנה, בקצב שנקבע כדי להתאים בממוצע לרבייה האיטית של האמיתיים. נקבות אמיתיות מתרבות רק מגיל 15 בערך, וזכרים ונקבות משתמשים ביער באופן שונה.
• המספרים. שיעור התמותה, שיעור הילודה, מחיר רביית הקרובים, תדירות השנים הרעות והסיכויים לחצות מטע הם מספרים עגולים שנבחרו כדי שהמודל יתנהג באופן סביר, ולא נמדדו ביער אמיתי. הצורה של התוצאות (קבוצות קטנות נעלמות ראשונות, קבוצות מחוברות מחזיקות הכי הרבה זמן) אמינה יותר מהאחוזים המדויקים.
• היער עצמו. כל דונם של יער מאכיל אותו מספר של אורנגוטנים. כתמים אמיתיים גרועים יותר בשוליהם, שם הם מתייבשים ונשרפים בקלות רבה יותר, ויער שנכרת חלקית מאכיל פחות מיער שלא נגעו בו.
• בני אדם. ציד, הריגה בעימותים עם חקלאים, סחר בחיות מחמד, בירוא חדש ומחלות נשארו בחוץ, וביערות אמיתיים יש להם משקל רב. כך גם לאנשים שמגינים על יערות, מצילים אורנגוטנים ומחזירים אותם לטבע.
• מסדרונות. המסדרונות של המודל מופיעים בוגרים כבר בשנה 0, וכל מי שיוצא בהם מגיע. מסדרונות אמיתיים צריכים עשרות שנים כדי לגדול, והם צריכים להיות רחבים ועבותים מספיק כדי שבעלי חיים ישתמשו בהם.
• מאה אחת. התרשימים נעצרים אחרי 100 שנה. אוכלוסייה ששורדת את המאה בכתם קטן עומדת מול אותם סיכונים במאה הבאה.